הלידה המקצועית שלי הייתה ארוכה. למדתי היסטוריה כללית ויהודית אולם לאחר לבטים רבים החלטתי שאני רוצה לעבוד עם אנשים שרוצים להכיר את יכולותיהם וכוחם שיאפשרו להם לצמוח ולגדול. כדי להגשים מטרה זו למדתי עבודה סוציאלית לתואר ראשון באוניברסיטת בר אילן ולתואר שני במרכז האוניברסיטאי אריאל. במקביל התמחיתי בטיפול משפחתי במסגרת מכון "שילובים". כמטפל פרטני למדתי במשך השנים גישות תיאורטיות שונות אותן בדקתי במהלך עבודתי ומצאתי שהמתאימות לי ביותר הן הגישות ההומניסטיות והאקסיסטנציאליסטית.
גישות טיפוליות אלה פותחו החל משנות ה-50 של המאה הקודמת על ידי תיאורטיקנים שהיו גם אנשי טיפול כגון קרל רוג'רס, ויקטור פרנקל, מרטין בובר, ארווין יאלום, אברהם מאסלו ואחרים.
יש לציין כי הגישה ההומניסטית מציגה משנה טיפולית מסודרת ואילו הגישה האקזיסטנציאליסטית היא במהותה יותר תפיסת עולם המנחה את המטפל..
רוג'רס דיבר על כך שהמטפלים יעודדו את הפגישה עם המטופלים באמצעות היותם אמפאטיים- מאזינים ומתבוננים בצורה לא שיפוטית ולא ביקורתית, מכוונת מאוד אל המטופלים ומקבלת אותם. בתנאים אלה המטופלים מרגישים כי מקבלים אותם ללא תנאים, כך הם ילמדו לקבל את עצמם.
בהתאם ל"אני מאמין" הטיפולי שלי, הקשר בין המטפל והמטופל מצליח כאשר המטפל מוריד את המסכה "המקצועית", מדבר בלשון ברורה, אינו מתחבא מאחורי "שפה טיפולית" אלא מבטא בכנות ובאומץ את תחושותיו ורגשותיו האמיתיים בהתייחסותו לנאמר במפגש הטיפולי.
התנהלות זו מעודדת את המטופלים להתחבר ולבטא את רגשותיהם בצורה כנה וישירה. זו ההזדמנות עבורם להיפגש עם עצמם ועם העולם בלי מסכות .
לדעתו של רוג'רס מטפלים שבאמת שומעים את מטופליהם ולא רק את המילים שהם אומרים באותו הרגע הם אלה המאפשרים למטופלים שלהם להרגיש משוחררים, וגם פתוחים יותר לחולל יחד תהליכים של השינוי.
המטפלים האקסיסטניאליסטים נתלים על ,"אילנות פילוסופיים גבוהים" כמו פרידריך ניטשה, סרן קריקגור, ז'אן פול סארטד ואחרים, וטוענים כי החברה המערבית הטכנולוגית הופכת את חבריה לחפצים ומכופפת את צרכיהם אישיים לטובת האינטרס של החברה, כדי לשרוד חייב האדם לפתח זהות המספקת את צרכי ותביעות החברה כשבתהליך זה הפרט הולך לאיבוד, האני האמיתי שלו נעלם הוא מרגיש חרד, חסר בטחון מסתיר את רגשותיו האמיתיים מעצמו ומהחברה, ומנוכר לעצמו ולעולם.
 "מפת הגעה למרכז לימודי יהבים")
